‎פוסט נבחר

פוסט ראשון

היי חברים!

הרבה זמן שרצות לי מחשבות בראש על פתיחת בלוג.
אני אוהב לכתוב, לשתף ולהביע דיעה בתחומים שמעניינים אותי.
תמיד עצרתי את עצמי כי זו הייתה נראית לי מסגרת מחייבת שדורשת עבודה שוטפת (מה שלא חסר לי) והשקעת זמן (מה שכן חסר לי).

החלטתי לנסות.
מבלי להגדיר מסגרת או משהו כזה, פרי-סטייל, מתי שבא לי, איך שבא לי, על מה שבא לי. בהמשך – נתכוונן.

אני בנאדם שמאמין שצריך להתנסות, לחוות ולראות איך זה מרגיש, אם מרגיש טוב, אז הרווחתי. אם לא, עדיין הרווחתי – עוד חוויה.

אני בנאדם שמאמין שיש קורלציה בין תחושת האושר שלך לבין כמה שאתה מלא בחוויות ותוכן, ובא לי לגלות עוד חלק נוסף בתוכי, שאני יודע שקיים.

אז יאללה, הפיילוט מתחיל 🙂

‎פוסט

מודעות פרסומת

אני שחקן הכדורגל שלא קיים

"באיזו עמדה תרצה לשחק? חסר לנו כרגע בלם"

אדוני המאמן, אני לא רוצה לשחק בעמדה ספציפית.

אני רוצה לרוץ על כל המגרש!

אתה מבין?

יש תקופות שבא לי להיות החלוץ, ראש החץ, ה1 שב4-3-2-1, זה שכולם בונים עליו שיביא את הניצחון, שתוקע את הגול בדקה ה-90, וכולם קופצים עליו ונכנס להיכל התהילה. כי בלקסיקון שלי? רק ניצחון!

ויש תקופות שבא לי לשחק בהגנה, כי ההתקפה הכי טובה היא ההגנה, אני הסלע היציב שנותן את הביטחון להתקפה, שיודעים שיש על מי לסמוך אם יאבדו את הכדור.

אבל האמת? לפעמים אני קם בבוקר הכי טים פלייר שיש, קשר שמחליק כדורים קדימה ואחורה כל היום, בלעדיי כל הקבוצה מנותקת.

ובחורף? יש ימים שבא לי דווקא להישאר בזולה שלי בשער, להשקיף על הכל מרחוק ולהכניס מוטיבציה לכל הקבוצה בשאגות עידוד מאחור.

ויש לי גם וידוי קטן, המאמן, אני מקווה שיש לך ראש פתוח, כי יש תקופות שבא לי להיות בתפקיד שלך. אחרי ששיחקתי בכל עמדה אני מבין בדיוק את החוזקות והחולשות של הקבוצה ויודע לתפעל אותה בצורה הכי אופטימלית שיש.

זה אולי יישמע שחצני, אבל אני אפילו די טוב בכל עמדה כזו, וככה אני אוהב את זה, מנצל את עצמי בצורה מלאה. לא מעניין אותי להיות הכי טוב בעמדה אחת, אני אשתעמם שם, אין לי שם מספיק מרחב תנועה.

תאמין לי, אני אתרום הכי הרבה אם אשחק על כל המגרש.

אז… יש לך תפקיד כזה?

אז לפסיכולוגים ייקח קצת זמן לאפיין את האישיות שלי, המבוגרים יגידו שאני שייך דור ה-Y, האסטרולוגים יאמרו שזה בגלל שאני מזל תאומים, והמקובעים יגידו שאני צריך להתמקד.

ואני? אני מגדיר את עצמי כ-רב-גוני, איש גדול בתורת המולטי-פונקציונליזם. רק אדם שרוצה להרגיש שלא בזבז את הזמן שלו פה על הכדור (ארץ), שהגשים את עצמו בצורה מקסימלית. ולא, לא בא לי להתפשר על משחק טוב, אני רוצה לתת את השואו של החיים שלי, לשחק כל משחק כאילו הוא גמר הצ'מפיונס.

כי כמו במשחק, גם לחיים, יש שריקת סיום.

Invisible-Soccer-Player--124708

ריצה בגשם וכוחה של מוטיבציה

כושר גופני זה חשוב, לגוף ולנפש.
מגיל 16, יש לי את מסלול הריצה הקבוע שלי לים, בבית הוריי באשקלון.
בשנים האחרונות, מאז שאני שוכר דירה ברמת גן, כבר פחות יוצא לי לרוץ בו.
כחלק מעיקרון הכנסת פעילויות שיכניסו לי יותר אושר ובריאות לחיים, אחת הפעילויות הבולטות הייתה שיפור הכושר הגופני, ומצאתי חלון זמן מדהים מבחינתי – שישי בערב, אני חוזר להורים, לפני הארוחה המשפחתית, זמן שעד לפני שנתיים וחצי היה מיועד לבית כנסת (ולא אחת הרגשתי שהוא מבוזבז ולא מנוצל נכון).

20180127_141521
הטיילת באשקלון
20180127_141420
הטיילת באשקלון

בקיץ, זה באמת היה מושלם, כל המטרות הושגו – ברמה הבריאות הפיזית – יותר כושר בחיים, וגם ברמה הנפשית – מין דיאלוג של סיכום שבוע שלי עם עצמי, לבד, במסלול שאני אוהב, מן תחושת המשכיות ושלמות האישיות כשאתה נהנה מאותה פעילות שאתה עושה מגיל 16. בקיצור, תחושת ייעול גדולה!

אבל בחורף? קצת באסה… מחשיך מוקדם וזה פחות כיף לרוץ בחושך, השבת נכנסת מוקדם יותר ובהתאם לכך הארוחה המשפחתית אז לא תמיד מספיקים. ובימים מסויימים, כיאה לחורף נורמטיבי (מה שלא קורה הרבה בישראל) – קר וגשום!
וכשזה קורה – אני מתבאס, כי לא כיף לוותר על דברים שאתה יודע בוודאות שעושים לך טוב, והרבה מזה.

והנה בסופ"ש הקודם, היה יום שישי חורפי ביותר, אבל משהו בי החליט שלא מוותרים, אם לא שישי בערב? אז שבת בצהריים! והיה שינוי די רציני במזג אוויר תוך פחות מ24 שעות, היה כמעט "קיץ", והריצה הייתה מהנה כל כך!

אבל הסופ"ש הזה? הטבע לא נותן לך חלון זמן חליפי… גשום וקר כל הסופ"ש!
כשהגיע שבת בצהריים, יצאתי החוצה לבדוק מה קורה ונראה שקצת יוצאת השמש, העננים השחורים די נעלמו והשמיים נקיים, וכמה שעות שכבר לא ירד גשם, אז הייתי אופטימי, והחלטתי להחליף בגדים ולצאת לרוץ.

כמה דק' אחרי, כשכבר יצאתי החוצה, הרגשתי את הקור חוזר, אבל בסדר, עוד שניה מתחילים לרוץ והגוף מתחמם. אבל 5 דק' אחרי תחילת הריצה, פתאום השמיים חזרו להיות כהים והתחלתי להרגיש את הטפטוף מתחיל, וזה מדהים איך בצורה אינסטינקטיבית, כבר עשיתי אחורה פנה לכיוון הבית. אבל באותה מידה, בצורה כמעט אינסטינקטיבית – חשבתי לעצמי, יש פה הזדמנות לחוויה מגניבה – לרוץ בגשם! ואחרי כמה צעדים חזרתי למסלול בתחושת אדרנלין גדולה!

בעודי נרטב תוך כדי ריצה, הרהרתי לעצמי על כוחה של המוטיבציה, הרי הדבר היותר מתבקש היה להישאר בבית ביום שכזה, צמוד לכוס תה או מתחת לאיזה פוך ולפעמים שניהם יחד. אז איך זה שאני, דווקא בוחר למצוא את עצמי בחוץ – רטוב, קר, במאמץ גופני, ולמרות זאת, מבפנים – מלא אדרנלין, בקלילות נפשית, משפריץ מאושר?

כשהגעתי ליעד – הטיילת שמול חוף הים, שמחתי לראות שאני לא היחידי שחוגג את התחושה, ראיתי קבוצה של גולשים שנמצאים בלב הים, תופסים גלים, תוך כדי שהם נרטבים, מלמטה, והפעם גם מלמעלה. שיערתי לעצמי שהם אפילו חווים את החוויה בצורה יותר חזקה, כי כוחה של קבוצה תמיד מוסיף תחושה מעצימה יותר. תוך כדי המחשבות האלו, הוספתי לעצמי עוד יעד שצריך לחוות בחיים – ללמוד לגלוש (ניסיתי סאפ פעם אחת וזה היה כיף רצח!)

20180127_141402

תחושה כייפית נוספת הייתה לראות את כל האנשים (הבודדים) בטיילת שהפנו מבטים לעבר המשוגע שרץ בין הטיפות במזג האוויר הזה, איזה כיף זה לחשוב שאולי הצלחת לעורר השראה במישהו אחר? וזה חיזק לי את ההבנה שאני צריך לנצור את הרגע בתמונה:

20180127_142514

כל כך הרבה אמוציות עברו בדרך – סיפוק, שלווה, העצמה, נחישות, הערכה, או בקיצור – הרגשתי חי!
תחושות אלו מלמדות אותי כל פעם מחדש את החשיבות שבלחוות דברים חדשים, לצאת מאזור הנוחות, ולא לקחת את זה כמובן מאליו – לחשוב, לשהות, להשתאות, לעכל, להבין, להפיק ולהתפתח.

20180127_140455
עוד תמונה מהטיילת – המרפסת, שיש לה הרבה משמעות בחיי ולכן כנראה מתישהו אקדיש לה פוסט בפני עצמו
20180127_144536
איך נראו המכנסיים שלי בסוף הריצה – רטובים, ולא מזיעה 🙂

על שחר חסון והגשמה עצמית

אני מכיר את שחר חסון בערך משנת 2003.
הרבה לפני שנות התהילה והפרסום, (עכשיו אני נזכר אפילו שהתמונת פרופיל הראשונה שלי בפייסבוק הייתה ביחד איתו!) הייתה אז תכנית בשם "ערוץ הצחוק מציג" בערוץ ביפ (שנראה לי שממזמן כבר לא קיים), ומהרגע הראשון שראיתי אותו פשוט בכיתי מצחוק, ואז עוד כמה קטעים ופשוט התאהבתי בבנאדם.
תקופה ארוכה שחשבתי שהוא הסטנדאפיסט הכי טוב בארץ.
הוא אחת הסיבות שהסטנדאפ הפך לאחד מהתחביבים שלי.
אבל בערך איפשהו כשהוא כבר ממש התפרסם, קצת ירד לי ממנו.ככה זה אצלי, אני אוהב דברים מיוחדים, שהם שלי, חלק ממני. ברגע שהם הופכים להיות חלק גדול של נחלת הכלל, משהו מהייחודיות יורד, וביחד איתה גם ההתלהבות, וגם קצת ההערכה שלי.
בשנה-שנתיים האחרונות הוא התחיל ממש לפרסם את עצמו חזק בפייסבוק ומאז הוא קצת חזר לי לתודעה, במיוחד כשהתחלתי לראות שהוא התחיל לנסות לעשות סטנדאפ באנגלית, אפילו הייתי בערב במה פתוחה שהוא בא לבדוק חומרים כאלו.
וככה מאז אני עוקב אחרי הליין הקבוע של Funny Monday, ביחד עם יוחאי ספונדר וכו'.
לאט לאט ההערכה שלי אליו חזרה, אבל בקטע אחר, לא בגלל ההומור שבו, אלא בגלל מי שהוא.
הבנאדם הגיע לטופ של הקומדיה הישראלית, אין כמעט בנאדם שלא יודע מי זה שחר חסון בארץ, לפחות בקרב אוכלוסיה צעירה. ההופעות מלאות חודשיים מראש (מניסיון, אי אפשר להיות ספונטנים איתו!).
ומה עושה בנאדם צעיר שכבר כבש את הקהל הישראלי?
פונה ליעד הבא וזה לצאת מגבולות ישראל!
הבנאדם בחר לאתגר את עצמו, ולא סתם אתגר, אלא אחד כזה שהוא יודע שיש לו חולשה בו – השפה האנגלית.
ולמרות זאת, מדי שבוע מתמיד ומשתפשף על השפה בליין באנגלית בארץ עד שהחליט לנסות בחו"ל.
תעבירו לדקה 12 בסרטון שמצורף לפוסט. כל כך התרגשתי מהקטע הזה.
הבנאדם עומד על הבמה והקהל לא צוחק מהבדיחות שלו, לבד עם עצמו, ונראה כל כך חי.
נראה לי שאני מצליח להבין מה קרה שם – לפי דעתי שחר כבר התחיל להשתעמם מלהופיע בארץ, כי ההצלחה שלו מובטחת, כולם צוחקים רק מלראות אותו. אבל פתאום להרגיש שוב את אותה תחושה שלא הרגשת במשך כל כך הרבה שנים, לחזור להתחלה, למצוא אתגר חדש, להגשים את עצמך בצורה מלאה יותר, אני מתרגש רק מלחשוב על זה!
למזלי, עוד פחות מחודש אני הולך להופעה שלו, אחרי שלא הייתי כמה שנים, ההתרגשות בשיאה!